בתינה אלטרנטיבית של שורשי הקונפליקט הקרקעי בנגב בין הממשלה לבדווים: היבטים גיאו משפטיים אבינועם מאיו הכותב הוא פרופסור במחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי באוניברסיטת בן גוריון הקונפליקט הקרקעי בנגב בין ממשלת ישראל והבדווים נמשך מיום הקמת המדינה. בתחילת שנות ה 70 ההל תהליך הסדר המקרקעין, ובדווים רבים שהנם בעלי תביעות בעלות על קרקע תלו בו תקוות רבות, אך למגינת לבם, מזה שנים רבות נמצא התהליך בקיפאון כמעט מוהלט. הקרקעות הנידונות, כ 800,000 דונם, ממוקמות בנגב הצפוני במה שמכונה הפזורה הבדווית. זה האזור של היישובים הלא מוכרים שהם ריכוזי האוכלוסייה הכפריים הנמצאים מחוץ לשבע עיירות הקבע הברורות המוכרות. מהות הקונפליקט פשוטה: המדינה איננה מוכנה להכיר באופן פורמלי בתביעות הבעלות של הבדווים, בטענה שהקרקעות הללו אמורות להיות בבעלותה. על מנת לממש בעלות זאת מנסה המדינה מזה שנים לפנות את הבדווים מקרקעותיהם ביישובים אלה בכל דרך אפשרית, ועד לאחרונה המדיניות הרשמית גרסה שיש להעבירם לעיירות הקיימות. אך הבדווים מסרבים בעקשנות לוותר על אהיזתם בקרקעות אלה, בטענה שזכות הבעלות שמורה להם מתוקף ההיסטוריה, בהיותם תושבי הנגב מזה מאות בשנים. שורשי הקונפליקט הנם משפטיים בעיקרם. ממשלת ישראל מבססת את טענתה לבעלותה על הקרקעות הללו בהוק המקרקעין, המבוסס על החוק המנדטורי, שאימץ בזמנו את חוק הקרקעות העות מאני מאפריל 1858. זאת, אף על פי שממשלת המנדט אישרה בזמנה את בעלות הבדווים על האדמות דה פאקטו, גבתה מהם מס, ומכירות קרקעות ליהודים אף אושרו בספרי האחוזה. על פי חוק הקרקעות העות מאני, אין כל בסיס לטענות הבדווים ולכן גם לתביעותיהם לבעלות חוקית על הקרקע. על חוק זה מתבססים טיעוני ממשלת ישראל ונציגיה בערכאות המשפטיות השונות. גם בתי המשפט השונים בישראל מקבלים את טיעוני המדינה, דוחים את טיעוני הבדווים, 14
בחינה אלטרנטיבית של שורשי הקונפליקט הקרקעי בנגב בין הממשלה לבדווים ופוסקים באופן קטגורי על בסיס חוק זה. כךהיא למשל הפסיקה הידועה של בית המשפט העליון בראשות השופט חלימה מאוגוסט 1984 (אל הואשלה ואח נגד מדינת ישראל ואח ערעור אזרחי 218/74), המשמשת עד היום כמגדלור משפטי בזירת הקרקעות. ap'innpn" אין בדברים אלה כדי לטעון ששני הצדדים מתבצרים בעמדותיהם. כך למשל, הוק השלום( 1980 ) טיפל בקרקעות הבדווים באזור תל מלחתה כאילו היו בעליה Marx,) 1990). גם מן הידועות הוא שהמדינה מוכנה, באופן עקיף, להכיר בזכויות קרקעיות מסוימות של בדווים בפזורה. אך הכרה כזו תינתן אך ורק אם אלה יהיו מוכנים להסדר של מסירת הקרקע לידי המדינה בתמורה לקרקע חלופית בשווי מסוים בתוך עיירות הקבע. היקפם של הסדרים אלה בינתיים מוגבל למדי. על כל פנים זה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. חוק המקרקעין, ובמיוחד הסעיף העוסק בקרקע מוואת, מהווה מכשול בפני יישובו של הקונפליקט שכונה על ידי י בן דוד(בן דוד, 1996) מריבה בנגב. בחוק הקרקעות העות מאני, המבוסס על השריעה, הוגדרו המישה סוגי קרקעות: ואקף, מולכ, מירי, מוואת ומתרוכה. קרקע מוואת, שסביבה נסוב הסכסוך, שייכת למדינה. אך upipn ב^ב בין ממע/ל 77 שואל wm Wimm מי/ע 770/717 77777/7J.ilYim 7/717 7/7-17 77/JZ0 7/7 'ל' 7 77/717 i'upipm ובחוים ךבים חלו בו iwpn 7 ב/ 77, אך um שרם 7 ב/ 77 נ^צא 77 ול 777 ו /J7/WT במעעמ/ 7 /ל 7 /. סוג זה הוא בעייתי ביותר, וכך ראח זאת גם חשופט חלימה ב 1984 בנימוקיו לפסק הדין, בהיותו כרוך בהגדרות ובתנאים להתמלאותן באופן מורכב למדי. ההגדרות הן תפקודיות, כלומר של השימוש בקרקע, ומיקומיות. התנאי הראשון הוא גם הפירוש המילולי של שם זה, היינו: קרקע מתה. משמעותה, על פי דוכן (1925) ובן שמש (1953), קרקע בור עזובה ומופקרת שלא נמצאת בשימושו של אדם כלשהו או של קבוצה כלשהי. התנאי השני מתייחם למיקומה היחסי של הקרקע. עליה להימצא במרחק מסוים מיישוב כלשהו כדי להיחשב ככזו. המרחק נקבע על פי טווח השמיעה של קול צעקה מקצה היישוב, או לחלופין, מיל וחצי או מרחק הליכה של חצי שעח. כל המרהב המצוי בתוך תהום ההגדרות האלה והכולל אזורי מרעה, ראשי הרים, אזורים טרשיים, אזורים חוליים, אזורים בלתי פוריים ואזורים מכוסים צמחיית פרא, ייחשב 15
אבינועם מאיר בצילומים (עמי 17-16): מאפייני הנוודות הבדווית - הגמל במדבר; אוהל המגורים הנ ד הפך להתיישבות עירונית קבועה (ארכיון קק ל) כקרקע מוואת בשני תנאים: הן אינן באחזקתו של מישהו או בבעלות רשומה כלשהי בספרי האחוזה, והן לא יועדו על ידי השלטון, ביישוב עירוני או כפרי, לצרכים ציבוריים (כגון דרכים, שווקים, אזורי רעייה משותפים ועוד). החוק גם מתייחס להיבטים שונים של סוגיית החייאת קרקע מוואת דהיינו, הפיכתה מקרקע מתה לקרקע מעובדת או מפותחת על ידי משתמש כלשהו, ולזכויותיו עקב כך. למשל, בעבר הרתוק הייתה קיימת אפשרות שאדם כלשהו יפתח ויעבד קרקע מוואת, כלומר יהיה אותה, אף ללא רשות ויוכל לזכות בבעלות עליה בדיעבד בתמורה לתשלום שווייה. סעיף זה בחוק בוטל ב 1921 ובמקומו נקבעה דווקא החמרה שלפיה נדרש אישור השלטונות להחייאה ואף נקבעו עונשין על פעולה לא מורשית מסוג זה. השאלה שמאמר זה בא לדון בה אינה עוסקת במהותן של הפסיקות המשפטיות וקבילותן לאורך השנים בנושא קרקעות הבדווים. באלה לא טמונה הבעיה של שורש 16
בתינה אלטרנטיבית של שורשי הקונפליקט הקרקעי בנגב בין הממשלה לבדווים הסכסוך הואיל והן נעשות בכפוף לחוק הישראלי. תיתכנה אולי פרשנויות לחוק הנוכהי שתאפשרנה את עקיפת מכשול הגדרת הקרקע כמוואת, אך כמובן שאפשרות זו מוגבלת למדי בתכניה ובהיקפה. עיקר הבעייתיות טמון בהוק המקורי עצמו. דהיינו, מהותו של ההוק העות מאני בעניין קרקע מוואת ומידת התאמתו למהותה של ההברה הבדווית בתקופה שבה הוא נחקק. באופן יותר ספציפי, השאלות שתידונה הן: 1. מהי מידת הרלוונטיות של השורש האידיאולוגי תרבותי של סעיף החוק העות מאני בעניין קרקע מוואת לאורחות וסדרי החיים של החברה הבדווית בעת חקיקתו? 2. מה הייתה מידת הרלוונטיות ההיסטורית של מושגי היסוד והנחות היסוד של חחוק בהקשר של קרקע מוואת ושל יישוב לצורך קביעת זכויות הבדווים בנגב על הקרקע? 3. מה הייתה המציאות של עיבוד אדמה, בעלות עליה ויישובים במרחב בקרב בדוויי הנגב החל מתחילת המאה ה 19, שעשויה אולי לסתור את רוחו של החוק או אפילו את פרשנותו המקובלת? 17
אבינועם מאיר לבירור שאלות אלה יש חשיבות היסטורית, מוסרית ומעשית כאחת. חלק מן ההתייחסויות לבעיית קרקעות הבדווים עד כה קיבלו כדבר מובן מאליו את חוק הקרקעות וניסו לבחון את התנהלות המדינה ומערכת המשפט על בסיסו. במקרים אחרים, ההתייתסות היא בהקשר של המשפט הבינלאומי(קדר, 2004) שחשיבותו ומשקלו בעניינים פנימיים הולכת וגוברת. מאמר זה מתבונן במציאות ההיסטורית המקובלת שאליה תתייחס חחוק מזווית שונה, זווית גיאוגרפית הברתית שלא נוסתה עד כה, וינסה לשפוך באמצעותה אור שונה על הסוגיה הסבוכה. מעבר לכך, כל עיצובו של המרחב הבדווי חנוכחי בנגב ושילובו במרהב הישראלי כחלק אינטגרלי ממנו מבוסס על השלכותיו הישירות והעקיפות של חוק הקרקעות העות מאני. עיצוב זח עשוי לחתברר כתוצר של תחליך אשר מלכתחילה היה רצוף בכפייה, אי רלוונטיות ועיוות. לנוכח המתיהות הרבה השוררת מזה עשורים בין הבדווים לבין המדינה בסוגיות רבות שזו עומדת בראשן(מאיר, 1999) עשויה להיות לדיון זה תרומח חיובית להתרת הסבך, לפרשנות רכה יותר של ההוק מצד המדינה במובן של צדק היסטורי, ולהתקדמות לקראת יישוב סכסוך הקרקעות בין הבדווים למדינה. הרלוונטיות של השורש האידיאולוגי תרבותי של חוק המקרקעין, סעיף קרקע מוואת - לאורחות החיים ולסדרי החיים של החברה הבדווית ראשית, מן הראוי לציין שבאסלאם הקדום היו קיימות גישות שונות למושג המוואת. על פי גרוסמן( 2004 ), לפי הזרם הח נפי שהיה נהוג באימפריה העות מאנית, מוואת היא אדמח חמסופחת לכפר אך אינה בבעלותו של אדם כלשהו ואין עליה זכות לאף אחד. היא אינה מביאה תועלת, כי היא יבשה ואין בה מבנים(וכנראה גם חסרת משאבי תקלאות מתאימים). זרמים אחרים באסלאם(כגון הה נבלי), כוללים בה גם חורבות. יש הגדרות מורכבות לאדמות מסוג זה ול מהיה אותן, אך דיני הה דית (ההלכה) ביחס ל החייאת האדמות המתות אינם חד משמעיים. לפי פירוש אחד, המחיה את הקרקע המתה זוכה בה, אך לפי פירוש אחר, ניתן לזכות בה עם חחייאתה רק אם נתקבל לכך אישור מהאימאם. ככל הנראה ההוק העות מאני האזרחי אימץ את הגישה השנייה, 18
בחינה אלטרנטיבית של שורשי הקונפליקט הקרקעי בנגב בין הממשלה לבדווים המקובלת על חכמי האסכולה הח נפית. קיימות, אם כן, מגבלות כלשהן לשימוש בקרקע, אך רוח ההוק והנוהג הקדומים הם שיש לעודד את החייאתה כלומר, את פיתוחה. לטענת גרוסמן, רוח המסורת האסלאמית לגבי קרקע מוואת כוללת גם התייחסות לאדמות מרעה. עולה מכך שבמזרח התיכון קיימת שונות בין ארצית ובין אזורית בדרך שבה אומץ החוק היבש והובן לאור המנהגים והמסורות המקומיים ואין אחידות בנושא, וזה אמור גם בבדוויי הנגב וככל הנראה גם בבדווים באזורים אחרים. חוקים ומערכות חוקים, שמטרתם ליצור בסיס לסדר ויציבות חברתיים, הם לעתים קרובות שיקוף של ההסדרים הפנימיים הנהוגים בחברה מסוימת. אלה הנם תוצאה של משאים ומתנים חברתיים בלתי פורמליים ארוכי טווה, שהגיעו לידי מיצוי והתייצבות וקיבלו מעמד פורמלי. הפרמטרים המעצבים את המשאים ומתנים ואת תוצאותיהם בחוקים הם לרוב תרבותיים. "111! 7//7/7/ דהיינו, הם אמורים לשקף את הקודים ה ב ם י ם י י ם ב י י ת ר /17/717 077/7/717 המעצבים את נורמות ההתנהגות ש ל ה ק ב ו צ ה א ו ה ח ב ר ה דח ווויווו רווודד לכן, המשא ומתן המתנהל באופן שוטף ורציף בין מרכיבי אח חח אח א ו ש ו ת ף הקבוצה השונים אמור להיות מבוסם על מכנה מ על הסכמה רעיוניים בסיסיים. מכאן נובע שקיומו של חוק 77/7/7///, 7/77(7; מוסכם וציות רצוני לו טמון בקיומו של שורש אידיאולוגי אח 3 יח 1 חח. משותף. אךאם שורש זה אינו קיים או שאינו מוסכם על הכול בשל ניגודי אינטרסים וקונפליקטים, שהם חלק טבעי ובלתי נפרד מחיי ההברה, עלולה להיווצר הפרה של ההסדרים הקיימים ושל הסדר והיציבות החברתיים משום שהחוקים הנוצרים עשויים אז לייצג ולשרת קבוצות אינטרסים מסוימות ולדכא את האהרות. במקרה של קונפליקט כזה, ראוי אם כן להתייחס לשורש האידיאולוגי תרבותי של חחוק ולבחון את מידת התאמתו לאוכלוסייה הרלוונטית. כך גם בעניין קרקע מוואת. השאלה שאנו שואלים היא, אילו ראייה והשקפת עולם מייצג החוק, ובאיזו מידה היה החוק העות מאני ויישומו, ואלה שאומצו בעקבותיו ועל בסיסו, רלוונטיים לאורח החיים ולסדרי החיים המתייחסים לתפיסת המושג של שימוש בקרקע, של החברה הבדווית. לטענתנו, השורש הגיאוגרפי תרבותי המזין את תפיסת העולם המשתקפת בחוק אינו יכול להיות נייטרלי או אובייקטיבי. הוא טמון בהוויה התרבותית של חברה חקלאית 19
אבינועם מאיר של המאה ה 19, זו המנהלת את חייה בעיקר במסגרות של יישוב קבע כפרי ותיק למדי, שהנו תלק ממערכת יישובית שלמה שבה קיימים בעיקר יישובים כפריים אך גם יישובים עירוניים בגדלים שונים. בעת חקיקת החוק באמצע המאה ה 19, חברה כזו אכן הייתה קיימת, אך לאו דווקא באזור הנידון. הייתה זו חברה לבנטינית שהתקיימה בגלעין האימפריאלי של האימפריה העות מאנית בתורכיה ובאזורים לא מדבריים אהרים בתהומה. בעת חקיקת החוק, מערכות יישוביות גיאוגרפיות מן הסוג הזה אף היו קיימות בשכנות לאימפריה העות מאנית במרכז אירופה ובמזרחה. ללא כל ספק זרמו מהן השפעות תרבותיות אל תוכה, ובהן גם כאלה שהנן רלוונטיות בצורה ישירה ועקיפה לחוקי מקרקעין. קרוב לוודאי שברבות ממדינות העולם, לפחות במערביות שבהן, מציאות גיאו פוליטית כזו של הימצאות טריטוריות מן הסוג של,terra nullius כלומר אדמה שלכאורה אינה שייכת לאיש(כגון קרקע מוואת), הולכת והופכת כיום שולית. ככל שהלכו המדינות והתגבשו מבחינה טריטוריאלית, הלכו והושלמו תהליכי הסדרת בעלות הקרקעות בהן וכיום מרבית הקרקעות שלהן משויכות לגורם ציבורי או פרטי כלשהו. אך בעבר, מציאות זו התקיימה לפתות במספר מקומות. כך למשל, בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי באגן צ אד באפריקה, כל הקרקעות שהיו כביכול ריקות מאדם וללא בעלים נחשבו ציבוריות ונוהלו על ידי השלטון חמרכזי, גם אם בפועל חיו בהן אוכלוסיות נוודים. מדיניות קולוניאלית זו אושררה ב 1974 על ידי מדינות חאזור שבאופן רשמי קרקע ה מ ס ו ר ת י ו ת ) ר א ו van derberg;1992,,1997;: F i s i y.(moritz, 2005 בדומה לכך, בלפלנד שבצפון סקנדינביח נחקק ב 1886 חוק היער אשר קבע שכל הקרקעות שאינן מעובדות באזורי הנוודים הרועים של הםאמי יעברו לבעלות המדינה( 2002.(Eide, גם באימפריה העות מאנית בתקופה שעד מהצית המאה ה 19 היה מצב זה שכיח למדי, ואפיין נסיבות גיאו פוליטיות של שליטה רופפת באזורי שוליים. השאלה המתבקשת לכן היא האם טריטוריה זו אכן הייתה,terra nullius והאם באמת לא היה בנמצא אף גורם שהשתמש בקרקע כך שאפשר היה אכן להגדירה כמוואת ולכן כשייכת למדינה, כפי שאמנם עשה השלטון העות מאני? כך או אחרת, עצם חקיקת החוק מראה אפוא שבאותה עת, בניגוד לתקופות שקדמו לכך, החל הממסד העות מאני לגלות ערנות למתרחש בחברות חשוליים המדבריים הדרומיים של האימפריה, כפי שאכן מצביעים על כך חוקרים שונים(למשל,, Stewart 1986). יחד עם זאת, תרף מוםלמיותו של ממסד זה והרף העובדה שאזורים אלה היו 20
בחינה אלטרנטיבית של שורשי הקונפליקט הקרקעי בננב בין הממשלה לבדווים בתהומי שלטונו במשך מאות שנים, מסתבר שהוא לא גילה רגישות מספקת למהות הדברים. השלטון העות מאני כפה בכך, למעשה, מערכת מושגית מעולמו שלו על עולם הבדווים, עולם תרבותי אחר, שהקודים התרבותיים בו, מערכת מושגיהם והנורמות ההתנהגותיות היו שונים בתכלית. עולם זה היה עולם של הברות נוודים רועים שכל המבנה החברתי פוליטי שלהן היה טמון, והנו כך במידה רבה עד היום, בתפיסה שונה מאוד של מערכת יחסי האדם עם סביבתו ומשאביה. תופעות מן הסוג הזה אינן נהלתם של הבדווים בלבד. העשורים האחרונים של המחקר האקדמי ברהבי העולם העלו מספר מקרים דומים. ממחקרים אלה עולה שבמהלך המאות ה 19 וה 20 נוצר במה שהיה מכונה בעבר הלא רחוק העולם השלישי מפגש בין האדם המערבי לבין הקרקשו! 1 שוא אוכלוסיות ילידים ראשוניות(דחיינו, אוכלוסיות שקיימות npilrmn בין ומתקיימות במקום מסוים פרק זמן חיסטורי ארוך לפני nnnn לבחוים הגעת האדם המערבי לשם). במסגרת מפגש זה נכפתה VÜI mwpn עליהן מערכת תרבותית (ובמםגרתח חוקי קרקעות) ם 0 ם,םם 8 M i ששיקפה את התרבות של השלטון הכופה, בדרך כלל של אימפריה קולוניאלית מערבית. כפייה זו נעשתה תוך ניסיון וחן 1M1 nmpmn לדחות ולדחוק לשוליים את המערכת התרבותית המקומית 1 באזוב שלmn Lew s,(ששררה שם מקדמת ת א Maybury; 1996, P e r r y ; d ( B e r l a n. כך היה באזורי אמריקה הלטינית, בצפון אמריקה, באוסטרליה, באפריקה ועוד. ה שובים הלא שחס 3m nn רכח האובלום ח o mn אם כן, אין זה פלא שהשלטון העות מאני ובעקבותיו גם ממשלת המנדט הבריטי וממשלות ישראל אימצו גישה לשבע nn ü ni'imn n m דומה: שתיהן מייצגות בצורה עקיפה או ישירה תרבות מסוימת - התרבות המערבית, ואף יותר מכך - תרבות nmmn. המערב כביטוי ציוויליזציוני עליון. שתיחן בחרו, כמו במקרים אחרים של נוודים רועים (ראו גם ;2000 Boceo,, Tapper(1991 להתעלם במידה רבה מן התרבות המקומית של הבדווים וממערכת חוקיה הפנימיים. ניתן כמובן להלוק על הטענה שהשלטון העות מאני ייצג מערביות צרופה בעניין זה, אך לא ניתן לחלוק על כך שגם גישתו שלו לנושא הייתה דומה. זה מוביל למסקנה שכך הם כנראה 21
אבינועם מאיר פני הדברים באופן כמעט אוניברסלי ביחסים שבין שלטון מרכזי לבין אוכלוסיית ילידים מקומית, במיוהד כשהשלטון נכפה עליה. גישה זו מוצאת את ביטויה החלקי במושג אוריינטליזם ( 1978,(Said, שהדר בעשרים השנים חאחרונות לשיח האקדמי וגם הציבורי. גם אם המושג נתקל בביקורת חריפה מאז הוצג, הוא מהווה חלק ממפנה רחב יותר במחשבה המדינית הברתית תרבותית בקהילייה המדעית לעומת הגישה שהייתה שרירה עד מחצית המאה ה 20. באופן כללי, ה אוריינטליזם מבטא בצורה ביקורתית את אופן ההתבוננות של ה מערב על ה מזרה, שהוא אופן התבוננות של ישות חיצונית במהותה. הוא גם מבטא את הבניית דימויו של חמזרח מתוך פרספקטיבה תרבותית מערבית במובן של עליונות(לכאורה) של הכוח והידע המערביים על פני סוגי הידע האחרים הקיימים ב מזרח. אחד העוגנים הפילוסופיים של גישת האוריינטליזם הוא הצגתם האי רציונלית (לכאורה) של עמי המזרח לעומת הרציונליות(לכאורה) של המערב(ראו למשל,, Patai 1973). במסגרת זו נוצרו תיאוריות, פרקטיקות ומניפולציות על המזרח. כך למשל הוא השימוש שנעשה במונח הלועזי progress (קדמה) שהוא אהד מן היסודות העמוקים ביותר של תרבות המערב וכלכלתו. לפי היגיון זה, אי הרציונליות הזו של המזרח אינה מסוגלת לחולל בו קדמה. לכן יש להחליפה ברציונליות המערבית, זו אשר בין השאר מקרינה על מערכת החוקים. במקרה הצורך, אם ההברה האוריינטלית אינה מקבלת את השינוי, ניתן אף לכפות אותו עליה או להמריץ אותה לעשות זאת. בנוסף ליסוד האוריינטליםטי, מרקם( 2000 (Marx, מציע היבט םוציו פוליטי להבנת יסוד החוק: הבדווים שולטים מטבע הדברים על שטחים רבים, אך אינם מסוגלים להגן עליהם ביעילות. זה מעורר את תאבונו של השלטון ומאפשר לו להשתלט עליהם בקלות, גם בעזרת חקיקה, וכך הוא יכול לשמור על יד הופשית לגבי שימושים עתידיים בהם, לרוב לצרכיו שלו ולאו דווקא לצורכי הבדווים. בעשורים חאחרונים, אך גם לפני כן, ניכרת ברחבי העולם מגמת התנגדות של חברות ראשוניות אל המערכת התרבותית שנכפתה עליהן והתנערות ממנה. לחץ רב מופעל על הממשלות לשנות את גישתן, בעיקר בכל הנוגע למשאבים קרקעיים שלטענת החברות הראשוניות שייכים להם (1996 al.,.(howitt et אל מול מגמה זו, ואל מול אמנות בינלאומיות ההולכות ומתרבות בעניינים אלה (ראו קדר, 2004), נאלצות ממשלות 22
בחינה אלטרנטיבית של שורשי הקונפליקט הקרקעי בנגב בין הממשלה לבדווים לשנות את גישתן לנושא באמצעים תחיקתיים ואחרים. כך הוא למשל המצב בארצות הברית, בקנדה ובאוסטרליה. הוק הקרקעות העות מאני איננו משקף כלל את אורח חיי הבדווים וסדריהם כפי שהיו מקובלים ביום כינונו וגם לא לאחר מכן. הוא התעלם מתרבות ייחודית שלמה ורבת שנים שקדמה לממשל העות מאני, ואשר הייתה לה מורשת חוקית והסדרית נכבדת משלה באותם ענייני המקרקעין שהחוק עוסק בהם. התעלמות זו נמשכה גם עם חילופי השלטון בפלסטינה מן השלטון העות מאני למנדט הבריטי ולאחריו למדינת ישראל. ראוי לציין שגם מערכת המשפט בישראל מתעלמת מהתרבות הבדווית, משום שפרשנות החוק לצרכים משפטיים מתבססת למעשה על מועד חקיקת החוק ב 1858, ולא על מועד אימוצו של החוק על ידי מדינת ישראל. כך, בפסק דין השופט חלימה מ 1984, השתמש בית המשפט בקריטריון מסוים כפי שנקבע בעת חקיקת חוק הקרקעות העות מאני על מנת לדחות את התביעה, והתעלם מן המציאות המשפטית והגיאוגרפית שנוצרה בתקופת המנדט. UiJli) pm" nmm\ שימש, וכנךאח משיד לשמש, laflj לנלךינח בפני כל חניסיונוח שנעשו בנלשך השנים על 7 חבחוים הכום בבםיחח נלשבטיח אשך חנכם אוםם בעניין זה של התייחסות מערכת המשפט הישראלית לבדווי הנגב, ראוי לציין את מאמרו של שמיר (1999; ראו גם, בםביעום בעלום.(Shamir, 1996 שמיר מנתח את גישתו המשפטית של על upwn שעלים בית המשפט בישראל לרבדיו השונים בעניין זה. הוא גורס חם יושבים. שבעיני המשפט הישראלי, הבדווי בקונספט, מייצג אי סדר ואי ודאות, שמנוגדים לסדר ולוודאות הנחוצים כל כך בתפיסה המשפטית המערבית. נוודותו של הבדווי נתפסת כהיעדר שורשים כאוטי. על כן נוודות, גם היא בקונספט, הנה דפוס של מצוקה וסטייה, הניתנות לפתרון באמצעות ניהול וארגון מחודש של המרחב. כדוגמה לניהול וארגון מחודש של המרחב מציין שמיר את הקמת העיירות לבדווים על ידי הממשלה. לטענתנו, גם חוק מקרקעין כמו קרקע מוואת הנו דוגמה מובהקת לדרך שבה השלטון יכול לעשות זאת באמצעי תחיקתיים שונים, ובפועל אף עשה זאת. מתוך הדברים הללו ניתן לראות שהשורש האידיאולוגי תרבותי של חוק קרקע מוואת לא היה רלוונטי כלל לאורחות החיים ולסדרי החיים של החברה הבדווית. מדובר פה 23
אבינועם מאיר בשתי מערכות מנוגדות לחלוטין של תפיסות עולם. אחת מהן נכפתה בכוח השלטון על האחרת, וזו בתגובה מנסה מזה זמן רב לשכנע באמצעים שונים(משפטיים, תקשורתיים ותכנוניים, ראו מאיר, 2003) בצדקת תפיסת עולמה שלה וברלוונטיות שלה. הרלוונטיות של מושגי היסוד והנחות היסוד של קרקע מוואת" ו יישוב" הניגוד בין שתי תפיסות העולם הללו מתגלם בשני עניינים עיקריים הרלוונטיים לנושא העומד על הפרק. אלה הם שני היסודות שעליהם מתבסס החוק המגדיר קרקע כקרקע מוואת. הראשון הוא אופן השימוש והאחזקח בקרקע, וחשני, מרחק הקרקע ממקום יישוב. נזכיר שעל פי חחוק, אם הקרקע לא הוהזקה ולא נוצלה על ידי אדם או ציבור ברציפות, אם היא לא הוקצתה בעבר על ידי השליט לרשות מקומית כלשהי, ואם חיא מחוץ לטווח זמן מרחק מסוים מיישוב, הרי היא תיחשב כקרקע מוואת (מתה). ככזו חיא תעבור לרשות חשליט ולבעלותו. הנהות היסוד של מרכיבי החוק מבוססות על השורש התרבותי שתואר לעיל. משורש זה משתמעים להבנתנו מספר דברים. ראשית, כנהוג בפעילות הקלאית במסגרות יישוביות כפריות מקובעות, יש לצפות לרציפות עתית מלאה של עיבוד קרקע מצד המהזיקים בה, כלומר מדי עונה ושנה. רציפות זו מתאפשרת, ביסודה, בזכות תנאי אקלים וסביבה נדיבים או בזכות יכולת טכנולוגית גבוהה. לזה מצטרפת הנחת משנה, ולפיה רק תושבי כפרים הנוכחים במקום בהתמדה יכולים לעסוק בעיבוד קרקע ובפועל אף עושים זאת. שנית, השליט (או הממשלה) אשר מקצה את הקרקע לרשות מקומית כלשהי, מבטא בכך את מימוש ריבונותו המלאה באזורים אלה, והוא מקיים בהם מערכת מסודרת של שלטון מקומי כך שאין עוררין על סמכותו ובלעדיותו בעניין זה שם. ושלישית, כל עיבוד קרקע תלוי בקיומו של יישוב מסוים במרחב הצמוד. דהיינו, הוא אינו יכול להתבצע ללא יישוב, והוא מבוצע על ידי תושביו של אותו היישוב בלבד. מכך נובע שאם במרחק מסוים מיישוב זה(או מיישוב אחר) הקרקע אינה בשימוש, הרי היא מתה ותעבור לרשות המדינה. הנחות אלה אכן תקפות לאזורים חקלאיים המיושבים בצפיפות ובאופן קבוע. אך אין הן תקפות לגבי אזורים אהרים שגם בהם שוכנים בני אדם העוסקים בעיבוד קרקע 24
בחינה אלטרנטיבית של שורשי הקונפליקט הקרקעי בנגב בין הממשלה לבדווים למחיה, כלומר בהקלאות, בין שאר עיסוקיהם. מבין הדוגמאות הרבות מן העולם, הבדווים בנגב הצפוני שוכנים באזור מן הסוג הזה. נדון עתה בהנחות אלה בהקשר של הבדווים וננסה, ראשית, להפריכן. הנחת הרציפות העתית המלאה. העדויות לגבי תתילת המעבר של בדוויי הנגב מאורח חיים המדגיש את רעיית הצאן והגמלים לאורח חיים המדגיש את העיבוד החקלאי של הקרקע, מצביעות על המחצית השנייה של המאה nmm קובע ה 19 (בן דוד, 1982). אך על מנת שיהל מעבר כזה ח%שבטיח חייבים בתקופה ההיא, ובתנאי התקשורת וזרימת הידע שהיו קיימים אז, אין זה סביר שבאותם ימים התרהשה מהפכה לחסם ע ב^לצא מהירה ואינטנסיבית. אפילו היום, בתחילת המאה ה 21, באותם המקומות שבהם עדיין קיימות אוכלוסיות wm חושים בבואם לשקול אם חםבישםשל נוודים רועים, תהליכים כאלה מתרחשים באופן אטי למדי. קל וחומר לדעתנו בנגב דאז, שבו היה זה דווקא תהליך הדרגתי. אך לא היה מדובר באופן בלעדי םבוווים לבעלוח בפרקטיקה ובידע חדשים שאליחם נחשפו הבדווים או על חם\ח im דווקא אז, ואיתם היו צריכים להתמודד ובסופו של דבר ושיבוש בלם םולם בקוקע על יו להפנימם. התהליך התבסס גם, ואולי בעיקר, על ידע שהיה מורשת עתיקת יומין שהבדווים צברו עוד לפני ^שלחיים, וכוט ם. nmia ציבוו ם כן. כך למשל קיימות עדויות כבר משלהי המאה ה 18 על עיבוד תקלאי של בקעת באר שבע(ראו גם גרוםמן 1994; 1787.(Volney, גם יוסף ברסלבסקי בספרו הידוע על הנגב (1946) מרבה לדון בכך (ראו גם בן דוד ואוריון, 1990). חקלאות בנגב במהצית המאה ה 19 לא הייתה אפוא בגדר חידוש. דברים אלה נתמכים גם על ידי מרקם( 2005.(Marx, בסקירה נרחבת של ספרות חקר נוודים רועים במזרח התיכון ובצפון אפריקה מן המחצית השנייה של המאה ה 20, הוא מציע תזה חדשה ולפיה הנוודים רועים הם למעשה מגזר מתמהה של התרבות העירונית. כלומר, חקלאות פלחח(חקלאות דגנים) הייתה תמיד אופציה כלכלית בעלת משקל גדול לאין שיעור בקרב חברות אלה ממה שנחגו לייחס להן עד עתה. למעשה, הוא טוען, החקלאות היא זו שהייתה לרוב הבסיס לכלכלתם ולא התוספת לח. בעתות משבר פרחה דווקא התקלאות בקרבם ולא רעיית הצאן הנוודית כפי שהיה מקובל 25
אבינועם מאיר לחשוב עד עתה. במונחים של תיאוריית זלצמן( 1981, 311 בנמ: 1 ^, מדובר ב חלופה ממוסדת למדי המצויה במאגר התרבותי שנוודים רועים יודעים לגייסה, להפעילה ולהעצימה בעת הצורך. המשמעות האפשרית של דברים אלה היא שבמחצית השנייה של המאה ה 19 עיבוד קרקע חקלאית, בין אם בטכנולוגיה ובין אם כמקור קיום משלים, לא היה זר לבדווים, גם אם לא הפך עדיין למקור קיום בלעדי. סביר ביותר להניה שהתחלות ראשונות בתחום זה אף הסתמנו עוד קודם לכן. אלא שדווקא הפרקטיקות החקלאיות שבהן הם נקטו הן אלה שככל הנראה היו זרות אז למתבונן מן חחוץ, זה אשר היה מורגל לצפות בפרקטיקות של רציפות מרחבית ועתית של עיבוד קרקע. זוהי בעינינו סוגיה בעלת חשיבות רבה מאוד, כפי שייראה בהמשך. פרקטיקות אלה הנן תוצאה של תנאי אי הוודאות הסביבתית הרבה שבהם נאלצו הבדווים בנגב להתקיים באותה עת (ראו גרוסמן, 1994) וכפי שעדיין כיום מורגלים לחיות נוודים רועים בכל שאר אזורי העולם הרלוונטיים (1993,.\612 ^זו!^. תנאים כאלה מנוגדים לחלוטין לתנאי הוודאות הרבה שבהם הורגל לצפות המתבונן מן החוץ או נציג השלטון העות מאני בארץ מוצאו. מן הבחינה הסביבתית מדובר באזור שבו כמות השטחים המתאימים מבחינה טופוגרפית ופדולוגית וכמות המשקעים ומידת ודאותם היו ועדיין הם נמוכים. גרוסמן נתן את דעתו על כך שמטבע הדברים, מידת ההשקעה של עבודה ותשומות על ידי מעבד הקרקע הייתה צריכה להיות מותאמת ביחס ישר למצב זה(גרוסמן, 1994). אך בנגב אין מדובר בתנאים של היעדר משקעים מוחלט או באי ודאות מוחלטת, כפי שאלה קיימים בתנאי מדבר קיצוניים. ולכן, כדי למלא את צורכיהם החיוניים, האסטרטגיה שננקטה בלית ברירה על ידי הבדווים במקומות רבים למדי הייתה עיבוד הקרקע בטלאים, כלומר במקומות שבהם ניתן לאתר שטחים בעלי תנאי גודל ואיכות מספיקים, במה שמכונה פלחה חרבה (זו התלויה באופן מוחלט במשקעים טבעיים ובתזמונם) ולא באופן רציף מבחינה מרתבית כפי שאנו מורגלים לראות. טלאים אלה היו פזורים על פני המרחב של צפון הנגב במקומות ספציפיים כגון במישורים הגדולים הספורים של צפוךמערב הנגב או בוואדיות הקטנים הרבים במזרחו ובמרכזו. מטבע הדברים גם בצורות (שכידוע לעתים קרובות מתרתשות ברצף מהזורי של כמה שנים) יוצרות אי רציפות לאורך זמן שאינה מוזמנת כלל על ידי מעבד הקרקע. 26
בחינה אלטרנטיבית של שורשי הקונפליקט הקרקעי בנגב בין הממשלה לבדווים ייהודה של צורת עיבוד קרקע זו, שהיא אקסטנסיבית ביסודה, טמון בכך שהיא איננה מחייבת נוכחות מתמדת של המחזיק בה במקום העיבוד. בתנאים סוציו פוליטיים נורמליים ויציבים קודי ההתנהגות הפנימיים של החברה הבדווית, במובן הפורמלי של החוק הבדווי(ראו,(Stewart, 2003 סיפקו לרוב את ההגנה הנדרשת על שטחים אלה במקרים של היעדרות עקב נדודי רעייה. ואכן, אסטרטגיה זו של עיבוד קרקע מקבילה ומשלימה לזו של רעיית צאן שנעשתה אף היא בטלאים, כלומר בשדות מרעה בלתי רציפים שאף הם פזורים באופן אקסטנסיבי על פני המרחב. פרקטיקה זו, המתחייבת אף היא מתנאי אי הוודאות הללו, חייבה מעבר םיבובי מחזורי של האוכלוסייה עם העדרים מתא שטח אהד למשנהו בתוך הטריטוריה השבטית. עם התקדמות עונות השנה הועברו העדרים גם מחוצה לה, בהתאם להסכמים והסדרים פנימיים בין משפחות או בין שבטים, כאשר הנדידה לקראת עונת הקיץ היא האינטנסיבית והארוכה ביותר ואילו לקראת עונת ההורף היא מועטת יחסית ומתכנסת. מקורות קיום משלימים נוספים של אוכלוסייה זו נבעו ממסחר במשאבים מקומיים ואזוריים(כגון מלח), מליווי שיירות, מגביית דמי מעבר בשטחם ועוד. אם כן, בניגוד לחנחה שעמדה ביסוד החוק העות מאני, סביר מאוד להניח שדווקא תופעה זו של עיבוד קרקע בלתי רציף בזמן ובמרחב, תוך אי נוכחות מתמדת של מעבד הקרקע במקום, היא שהייתה ככל הנראה הכלל הנהוג באזור זה, ; 777 77* 77/17/7/77 nnm חרב סביב מ 77 /נ 7 /ע 7 ב 7 / מוג על סו\ ח nun חבדווים 10 אךשחיחח i m שח ך 1 בדווים 11 בוש מ 7/7 ש 77* DUM נמ 7 י; 7! ובבושחיח, אim שאותו איבה במש 7 בל שנוח nni'p ש 1 ישךא 1. ולאו דווקא העיבוד הרציף והנוכחות הפיזית המלאה, הקבועה והנראית. כלל זה טמון בשורש התרבותי העמוק של ההברה הבדווית דאז שהוגדרה כחברת רועים נוודית למחצה(בן דוד ואוריון, 1990). זהו הכלל וזוהי המציאות שמהם התעלם לחלוטין החוק בהגדירו כקרקע מתה(מוואת) חלקת קרקע מסוימת שישבו עליה בדווים והשתמשו בה בדרכם הייחודית, ותחת זאת כפה עליהם כללים המתאימים לחברה הקלאית כפרית מקובעת. הנחת הריבונות המוצלחת. ההנחה השנייה העומדת ביסודו של החוק היא שהשליט (או הממשלה) אשר מקצה את הקרקע לרשות מקומית כלשהי אכן מצליח לממש את 27
אבינועם מאיר ריבונותו המלאה באזורים אלה, והוא מקיים בהם מערכת מסודרת של שלטון מקומי כך שאין עוררין כלל על בלעדיותו. השיבותה של הנהה זו לענייננו טמונה בכך שהשלטון העות מאני יכול היה לטעון שהקרקע הייתה בשליטתו, ולא בשליטת הבדווים, ולכן שהיה בסמכותו להקצות אותה לגורם מקומי כלשהו, רק אם אכן הוא יכול היה לממש בפועל וביעילות את ריבונותו שם לפני חקיקתו של החוק. לטענתנו, הנחה זו נתונה אף היא בספק לגבי האזור הנידון. בעשורים האחרונים בוצעו מחקרים אשר נגעו בין השאר במידת שליטתה ויעילות ריבונותה של האימפריה העות מאנית באזור הנגב. עולה מהם שלפחות עד מהצית המאה ה 19 לא גילתה האימפריה עניין רב בנעשה באזור (גרוסמן, 2005). התעניינותה בו ההלה רק לנוכח התגברות המתיחות הבין מעצמתית כאשר האימפריה הבריטית החלה אז בכריית תעלת ( K r e s s e l ;1993,Stew. חרף העובדה שבאזור הנגב הייתה כבר אז נוכהות בדווית בולטת למדי, השלטון העות מאני לא מצא לנכון עד אז לקיים מערכת של שלטון מקומי. מערכת זו פותהה רק מאוחר יותר, במהלך המתצית השנייה של המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20, ורק בתגובה למתיהות המדינית, באמצעות הקמתן של נקודות ממשל כפריות(כגון בעוגיה אל חפיר, כורנוב ורח ייבה) והקמת באר שבע כעיר מחוז ב 1903. לעניין זה נשוב ביתר פירוט בהמשך דיוננו. בהיעדרה של מערכת שלטון מקומי כזו, מידת הריבונות שיכול היה לחפגין השלטון באזור זה הייתה צפויה להיות מזערית ביותר (ראה גם.(Bailey, 1980 כך גם התערבותו בהיים הכלכליים של הבדווים ובנגזרות הקרקעיות שלה הייתה עד אז מזערית. המשמעות היא שלא הייתה לשלטון כל נגיעה בעניין זה ובעניינים אחרים הקשורים לגופים כלשהם של שלטון מקומי. לבדווים, לעומת זאת, הייתה מערכת פנימית משלהם לצרכים אלה(גם על כך יורחב הדיון בסעיף הבא) שבה מיעט השלטון להתערב. מדובר במערכת של הסדרים בין מטות ושבטים, כעין שלטון מקומי אזורי, שעסקו בענייני שליטה, בעלות וניהול מקומי ואזורי של אופן השימוש במשאבים קרקעיים וסביבתיים. מימושה, שלא היה בהכרח מוצלח ויעיל באופן קבוע, היה אחד התנאים הבסיסיים ליציבות חברתית פוליטית פנימית בקרב ההברה הבדווית בתנאים של היעדר שלטון מרכזי. בעניין זה, הקשור לקיומה של התנהגות טריטוריאלית ייחודית בקרב חברות נוודים, נערכו מחקרים על בדוויי הנגב (ראו למשל מאיר, 1994; בן דוד ואוריון, 1990), 28
בחינה אלטרנטיבית של שורשי הקונפליקט הקרקעי בנגב בין הממשלה לבדווים בדוויי סיני( 1987 (Perevolotsky, ומחקרים רבים על חברות נוודים ברחבי המזרח התיכון ובשאר העולם (1992 Rao,.(Casimir and לא מדובר אפוא בעניין מקומי בלבד, אלא במערכת בעלת מקבילות בינלאומיות והיסטוריות נכבדות ולכן גם בעיקרון מבני אוניברסלי למדי של הברות אלה בזמן ובמרחב. הרף זאת, גם בנושא זה התעלם חוק הקרקעות העות מאני ממערכת פנימית וותיקה של הסדרי אחזקה, בעלות, שליטה בקרקע ושימוש בה ותיאום בין הבדווים, וכפה את גישתו שלו עליהם. הנחת היישוב והמרחק. בהנהה השלישית של ההוק שני תנאים. התנאי הראשון הוא, קיום יישוב מסוים במרחב אשר בו נמצאת הקרקע הנידונה, שעיבודה נסמך עליו ומבוצע על ידי תושביו. התנאי השני הוא שהקריטריון לכך שהקרקע אינה בשימוש לצורכי עיבוד חקלאי ולכן היא מתה הוא של מרחק מסוים מיישוב זה. שני התנאים בהנהה זו מעלים סימני שאלה: מהותו של יישוב וקריטריון המרחק. לגבי התנאי הראשון, מילון אוקספורד (1989) מגדיר את המושג יישוב ( settlement ) כדלהלן(ההדגשות הן של המחבר): "An assemblage of persons settled in a locality". את המושג" locality, * מגדיר מילל; אוקספורד כך: לאוכלוסייה 1M1 wann חיו בכך בארצנו 17*0/7 ח 3 ו שוביס nimm n m קבע שנסיים בסגנון םבחו ם םוד, שחי! נ 1 קונ 1 וח בעלי mm חים והוברח - DA אם לא בו^ל ם ובחינם אךנליניסטרטיביח. "A place or district of undefined extent, considered as the site occupied by certain persons or things, or as a scene of certain activities". את המונח "place" מגדיר מילון אוקספורד כך: "A portion of space in which people dwell together. A general designation for a city, town, village, hamlet etc". 2001) al., Dictionary of Human Geography (Johnston et מתייחס "place"^ כ: 29
אבינועם מאיר "A portion of géographie space. Space is organized into places often thought of as bounded settings in which social relations and identity are constituted. Such places may be officially recognized geographical entities or more înformally organized sites of intersecting social relations, meanings and collective memory" (p.562). מהגדרות אלה עולה אכן התפיסה המקובלת של יישוב בתרבויות מקובעות. יישוב בתרבויות אלה נתפס כישות שמצויה במקום בעל השתרעות מוגדרת, שבו חייב להיות שילוב בין אוסף האנשים השוכנים באותו מקום לבין פעילויותיהם, ושהוא חלק מן ההתארגנויות המרהביות המוכרות באופן פורמלי כגון עיר או כפר. על פי תפיסה זו אכן ניתן לפרש את הדרך שבה תפסו זאת למשל נוסעים אירופים אשר כתבו על קורות מסעותיהם בנגב. כך למשל הבריטי פאלמר (1871 (Palmer, משווה ברשמי ביקורו בנגב בין האזור שממזרח לבאר שבע, הריק מיישובים לשיטתו(אזור תל אל מילח וואדי ערערה) שהם ספו של המדבר הגדול והנורא שאין בו אפילו מרעה, לבין אזור נחל חברון, המשופע במרעה. באותו אופן ניתן להתייחס אל מפות הסקר הבריטי של פלסטינה (1878 Fund, (Palestine Exploration ואל הטקסטים הנלווים להם (גיליון xxiv המתאר את הנגב הצפוני וגיליון,xx המתאר את הנגב הצפוני יותר). בהשוואה ביניהם יעלה שאכן בראשון לא היו יישובים כלשהם, לעומת השני שבו מוזכרים כמה עשרות יישובים. אך מהגדרות אלה ומן השילוב ביניהן עולה גם מסקנה אפשרית מנוגדת, המורה על כך שהתפיסה הקונוונציונלית שהוצגה לעיל אינה בהכרה התפיסה היהידה שעליה יש או ניתן להתבסם. לענייננו, התמצית האלטרנטיבית של ההגדרות שלעיל היא שיישוב יכול להתקיים גם במקום שאיננו הייב להיות בעל השתרעות מוגדרת. מתגוררים בו בני אדם ביחד, או לחלופין, רק מתקיימות בו פעילויות מסוימות. הוא אינו בהכרח עיר או כפר אלא יכול להוות חלק מסוגי ארגון ושימוש אחרים במרחב. ולבסוף, הוא יכול להיות גם אתר בעל צורת ארגון בלתי פורמלית, ובתנאי שיש בו שילוב בין יחסים חברתיים המתקיימים בין התושבים ובין עצמם ובינם לבין משמעויות המקום עבורם, וזיכרון וזהות קולקטיביים שלהם הקשורים בו(ראו גם.(McDowell,1997 המשמעות של תפיסה זו לענייננו נוגעת לנושא עיבוד קרקע הנסמך גיאוגרפית על יישוב כלשהו והמבוצע על ידי תושביו. פירושה הוא, שגם קבוצת נוודים רועים המתקיימים 30
בחינה אלטרנטיבית של שורשי הקונפליקט הקרקעי בנגב בין הממשלה לבדווים במרחב מסוים באורח חייהם הכלכלי השונה והייחודי, אשר עונה לקריטריונים אלה, יכולה הייתה להיחשב בזמנה כיישוב לצורך חוק קרקע מוואת. חרף זאת בחר השלטון העות מאני להתעלם לצורכי החוק מן היישוביות המיוחדת של הבדווים, והשלטון המנדטורי הבריטי ומדינת ישראל הלכו בעקבותיו ואף ממשיכים בכך עד עצם היום הזה. מן הראוי אף להוסיף שהחוק לא קבע בצורה מפורשת שהיישוב הזה חייב להיות יישוב של קבע, ולמעשה החוק רק השתמש במונח יישוב מבלי להיכנס לעומקו של המושג. גם אם לא הייתה לשלטון העות מאני דרך לדעת כל זאת, שהרי נטען לעיל שמידת התעניינותו בנעשה באזור זה עד אמצע המאה ה 19 הייתה מועטת, במחציתה השנייה של המאה כבר לא כך היה המצב מבחינתו. לבטח לא כך הוא המקרה עם ממשלת המנדט הבריטי. הבריטים נחשפו כבר בראשית המאה ה 20 למחקרים אנתרופולוגיים רבים שבוצעו על ידי חוקרים באפריקה ובהודו. אין ספק שהם היו מודעים היטב לממד התרבותי של החזקת הקרקע 17J'7fl17 /7JJW נלובנה 7177J באונן ב/ 7 מ 7 י בחבישה nimn של 7/77/7/J, בטענה שהקךקשה הללו 77/7/M 77/777 בבננלוהה. ולשונויות האפשריות שלו. כך גם הדבר לגבי ממשלות ישראל השונות שבזמנן כבר נעשו, פורסמו ונהשפו בפניהן מחקרים רבים על ההברה הבדווית הנגבית ואורחות חייה. מחקרים אלה היו אמורים להבהיר להן היטב את התמונה האמיתית. גם קריטריון המרחק המופיע בחוק שונה מאוד באזורי מדבר מאשר באזור כפרי חקלאי המיושב בצפיפות. תופעה ידועה היא שבאזורי מדבר עוצמת שימושי הקרקע הנה אקסטנסיבית לאין שיעור לעומת שימושי הקרקע האינטנסיביים מאוד באזורים אקלימיים נוחים יותר. הסיבה העיקרית לכך היא, שוב, מידת אי הוודאות הרבה של זמינות המשאבים הטבעיים (קרקע ומים). אי ודאות זו, ראוי לומר, היא אחת הסיבות העיקריות לצפיפות האוכלוסין הנמוכה יותר בהם. התוצאה המתבקשת היא, שבתנאי הטכנולוגיה של נוודים רועים באזור צחיח למחצה (כמו האזור הנידון), המרחקים המפרידים בין מקום/אתר/יישוב לבין הקרקעות ההקלאיות שלו עשויים להיות גדולים יותר מן המקובל באזורי חקלאות מקובעת. אפילו כיום, בתנאי טכנולוגיה הקלאית מפותחת, כך הוא לעתים קרובות המצב ביישובים מסוימים בנגב, קל וחומר בתנאים הטכנולוגיים של הבדווים דאז. חרף זאת השתמש הוק המוואת העות מאני והממשלות שאימצו אותו לדורותיהן, בקריטריונים בלתי מתאימים לחלוטין לנסיבות אלה. הן בחרו להטיל על האוכלוסייה קריטריונים זרים ביותר לסדרי חייה ולתרבותה. 31
אבינועם מאיר אם הטענה הזו מתקבלת, הרי גם לשיטתו של סעיף המוואת בחוק המקרקעין יש לדעתנו משמעות חשובה ביותר לקריטריון זה של המרהק. הבה נניח לרגע שניתן לקבל את הרלוונטיות התרבותית של החוק למציאות חיי חבדווים דאז, ונאמץ את העיקרון שלו בדבר ההכרח במרחק מינימלי ממקום יישוב לפני שתוכרז קרקע מסוימת כמוואת. הרי גם כך, ההגדרה האופרטיבית של מרחק על פי טווח הצעקה או על פי מיל והצי(שהם פחות מ 2.5 ק מ), אינה עומדת בשום מבהן מעשי של מציאות זו של הבדווים ושל חברות נוודים רועים במקומות אחרים בעולם. אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של ארגון המרחב באורח חיים זה הוא הצפיפות הנמוכה והריחוק המרחבי הניכר בין קבוצות, על מנת לאפשר שימוש במשאבים תוך כדי חימנעות מחיכוכי מגע לצורך שמירה על יציבות הברתית ופוליטית פנימית(ראה 1,1978 [ 0 ק 0 ק 1^1 ). ולבסוף, ראוי לתת את הדעת גם למשקל העדויות מן חמחצית השנייה של המאה ה 19 המשמשות תדיר בסים עובדתי בדיונים משפטיים שעסקו עד עתה בסוגיית הבעלות של הבדווים על הקרקע(למשל, פסק הדין של השופט חלימה שהוזכר לעיל). עדויות אלה הופיעו מיד לאחר חקיקתו של הוק הקרקעות העות מאני, ודנות באופי חיי הבדווים בנגב, אופי עיבוד הקרקע על ידם ואופי יישוביהם. במהלך תקופה זו ביקרו בפלסטינה נוסעים רבים מארצות המערב, רובם גרמנים ובריטים, שפרסמו את רשמי ביקורם ומסעם במה שמכונה היום ספרות נוסעים. מקורות אלו הנם למעשה העדויות האמפיריות הכתובות חיחידות לתקופה זו העומדות כיום לרשות ההוקרים והמומהים השונים. בהיעדר עדויות אחרות, מרבים חוקרים ומחברים שונים להתבסס עליהן. אין זה ברור כלל אם עדויות אלה עמדו במבחן כלשהו של קבילות. לא ניתן כמובן להטיל ספק באמינות דיווחיהם של הנוסעים, שהרי חזקה עלינו שהם תיארו בנאמנות את שראו עיניהם. אך השאלה הרלוונטית יותר היא, אם היו דיווחיהם מציאותיים דהיינו, אם מה שראו ותיארו בספריהם משקף את המציאות של האזור ואוכלוסייתו דאז, או שלמעשה הוא משקף את תפיסותיהם התרבותיות המקוריות. האם ייתכן, לכן, שמה שהם ראו במסעותיהם באזור הנגב ודיווחו עליו שיקף יותר את מה שהורגלו עיניהם התרבותיות לראות בארצות מוצאם ואת מה שתפצו למצוא, ולא את מה שהיה קיים בפועל? הלגיטימיות של העלאת שאלות אלה טמונה בביקורת פילוסופית הקיימת מזה עשורים רבים לגבי התקפות של הפילוסופיה הפוזיטיביסטית שממנה נגזר אופן המחקר הנהוג 32
בחינה אלטרנטיבית של שורשי הקונפליקט הקרקעי בנגב בין הממשלה לבדווים במדע מאז המאה ה 19, שמתבסס בעיקר על טענת האובייקטיביות המוחלטת של המדען הצופה בתופעות במציאות ולכן גם על דרך ספציפית אהת בלבד שעל פיה ניתן להבין את המציאות(ראו למשל,.(Entrikin, 1990 אין זה המקום לרדת לשורש הפולמוס בנושא זה, אך ניתן לומר בתמציתיות שבעקבות ביקורת זו התלו להדור למדעי החברה השונים גישות חדשות לחקר המציאות ובעקבותיהן ההכרה שיש דרכים שונות ומגוונות להבנתה על 111X1 לממש ל ייישהילייצי ה.»101 m M U M לדעתנו אכן סביר מאוד להניח יישובי קבע מסודרים שאליהם צמודה קרקע חקלאית מעובדת, כפי שהדבר אכן היה מקובל אז(ועדיין) בתרבות האירופית. משלא נמצאו הסימנים לשיטה הזו של תפיסת י ש ל ש י מ י ש 7!מ 7 ü IUI!Hfl ill ש ו, 1 מ צ ו א ב י ק א ק 1 ך שנוסעים Oil'MUplpfl Dn "l l ^ ^ י^"" Jjj JXJJ ךךך זה היה בעיניהם חריג וסוטה ולכן גם הסר ערך ומשמעות. *גשי " כ מ ן משום כך יש חתייחםות מרובה בספריהם למושגים חקלאות טלאים, מאהלים, ואפילו למשל קביעה של הבריטי פאלמר כלהלן( 1871,238 :(Palmer-242, גמלים ועזים הם... אמצעי הקיום היחידים של הבדווי. כתוצאה מכך הקרקע שבבעלותו מתדרדרת. מעניין לציין שפאלמר בחר להשתמש דווקא במילה בבעלותו (" owns...") כדי לאפיין את מהות זיקתו של הבדווי לאדמתו. עם זאת, כדאי לתזכיר גם את טענתו של ברסלבסקי( 1946 ) המשתמש במילה בעלות וכותב שהבדווים מכרו והעבירו בעלות על קרקעות בקלות רבה ובעבור תמורה דלה מאוד. אין זה מקובל עוד לאמץ קביעה כה נחרצת, כאשר כבר ידועים היום דברים חדשים בעניין זה. ראשית, מחקרים מן העת האחרונה שוללים את המוסכמה שהייתה מקובלת בעבר ולפיה חברות נוודים מתקיימות על רעיית בעלי תיים בלבד. מתברר, כפי שנזכר כבר לעיל, שמאז ומתמיד לנוודים רועים הייתה סימביוזה הדוקה עם סביבתם הכלכלית, ותמיד הם הקפידו על גיוון מקורות קיומם מסביב לציר של רעיית בעלי חיים ואולי אף ( M a r x ;2005,Fabietti and. שנית, מחקרים הרשים יותר על הברות נוודים רועים (1994 (Scoones, וגם על בדוויי הנגב (עורב, 1986; ביילי, 1976) מצביעים על כך שחם פיתחו בעצמם, או ירשו מקודמיהם באזורים שבהם חיו, ידע סביבתי מרשים בתחומי צומח, מרעה וניהולו, אקלים וניהול ופיתוח 33
אבינועם מאיר משאבי מים להשקיית צאן ולגידולים הקלאיים. ידע זה אפשר להם להשתמש באופן יעיל למדי במשאבי קרקע ומים שסיפקה להם סביבתם. השימוש היעיל התאפשר כל עוד הסביבה לא הופרעה אקולוגית (דהיינו הפרת האיזון האקוסיסטמי על ידי גורם תיצוני, טבעי או אנושי) ופוליטית(התערבות גורם שלטוני היצוני בהסדרים הפנימיים של חייהם). אחרת הם לא היו יכולים לשרוד כתרבות של נוודים רועים. כל זה עומד בניגוד לסטריאוטיפים מן העבר בסגנון הג ארוויסי משנות ה 30-20 (ג ארוויס, ללא שנה) ש הבדווי הוא אבי המדבר, כלומר התנהלותו הכלכלית אקולוגית גורמת להידלדלות והידרדרות משאבים חמורה ההופכת את אזור מחייתו למדבר, דהיינו תהליך מדבור. אך סטריאוטיפים מסוג זה, שבהם טמון מרכיב אוריינטליסטי ניכר, הם אשר היוו ככל הנראה את המשקפיים התרבותיים שדרכם התבוננו הנוסעים האירופים דאז בבדווים. אלה היו עשויים בנקל להובילם למסקנות שמהן השתמע שהחקלאות הבדווית בימים ההם לא הייתה תופעה משמעותית, או שלא היו קיימים יישובים כלשהם באזור. יתרה מכך, מסקנות כאלה אופייניות למדי ל נוםעים המתבוננים מבהוץ פנימה תוך כדי ביקור חטוף (לעתים קרובות בסדרי גודל של חלקי יממות או יממות ספורות בלבד) ובמסלול מסוים מאוד, שהיו אופייניים לסגנון המחקר הגיאוגרפי דאז. זאת, בניגוד למאפיין את המחקר בתחומים אלה כיום שאופן ביצועו יכול לאפשר את הפרכתן של אמיתות מסוג זה לגבי הבדווים. נראה, אם כן, שההנחות שעליהן התבסס חוק הקרקעות העות מאני בהגדירו את הקריטריונים של קרקע מוואת לא היו מבוססות כלל ועיקר. הניתוה לעיל של חנחות אלה הוביל לשלילת הרלוונטיות של החוק. על רקע שלילתן של ההנחות, ופירושן האלטרנטיבי, ננסה לשרטט עתה את תמונת המצב הסבירה יותר של הבדווים באמצע המאה ה 19 בכל הקשור לבעלות על הקרקעות מן הבחינה המשפטית. עיבוד אדמה בדווית, בעלות עליה ואופי היישוב הבדווי החל מן המחצית השנייה של המאה ה 19 כצפוי אכן מכיוון הטיעון המסתמן, מחקרים רבים במהלך המאה ה 20, ובמיוחד מן העשורים האהרונים, מציגים תמונה שונה בתכלית על שהתרחש בעניין עיבוד 34
בחינה אלטרנטיבית של שורשי הקונפליקט הקרקעי בנגב בין הממשלה לבדווים אדמה, הבעלות עליה ואופי היישוב בקרב בדוויי הנגב במאה ה 19. להבדיל ממקורות המידע שנוצרו במאה ה 19, מהקרים חדשים אלה מתייחדים בכך שהם נעשו במסגרת לימוד ארוך ויסודי, על ידי חוקרים שתחומי מומחיותם התמקדו ישירות בחברה הבדווית עצמה. לימוד זה היה מלווה בנוכחות ארוכה ואינטימית למדי הדרושה לצורך תהקור ותיעוד היסטוריים מעמיקים. הוא גם כלל, במקרים לא מעטים, שימוש במקורות ארכיונאיים במדינות אחרות, כגון בבריטניה. מטבע הדברים, אופן הקירה זה הוא שונה, בעיקר בפרספקטיבה ההיסטורית, ולכן גם המסקנות שונות. מאלה עולה מציאות שונה ממה שהיה מקובל לראות במאה ה 19 ואשר התקבע עם הזמן 7/0"/7 / /77/771 בתודעה הציבורית ואף האקדמית כ ס ו ג ש ל " א מ ת י ס ו ד " 1%1 סכ 111%1 לכך לאור זאת, אנו נתייחס כ א ז ל ש לי ש ה נ ו ש א י ם : ע י ב ו ד שבחקוכח 77770/7 הקרקע בידי הבדווים, בעלותם של הבדווים על הקרקע ן-ךךוףן! ך יוך וובו ט 1111 11 קע ן ף ע נ י י נ י ;זש, 1 ןשתם י ש, ם ב ך ןןי י ם ש ו ב י ש ל יי ומהותם 777/7/00 77/^7/7/717 ס ו ג ת ק ר ק ע מ ו ו א ת > ישיר ל לולדי באודם 77 עיבוד קרקע. קיימות עדויות מוסכמות רבות לכך שבתקופת םבחוים 1 ו[ 11 ךים המנדט הבריטי הייתה החקלאות מ מ ו ם ד ת 1 7 מ ד י ב א ו ר ח ח י י לנלחצה הבדווים הנוודים למחצה. פורת (1996) מציין טווה של קרקע בדווית מעובדת הנע בין 600,000 דונם בשנות בצורת לכ 2 2.5 מיליון דונם בשנים גשומות. עוד לפניו הצביע אילת (1958,±*\& על היקף עיבוד קרקע נרהב הרבה יותר באותה תקופה: בין 2.1 ל 3.5 מיליון דונם מתוך שטה הנגב הכולל של כ 12 מיליון דונם. בניכוי אזורי מרכז ודרום הנגב, שברובם אינם מתאימים מבחינה אקלימית לעיבוד קרקע בטכנולוגיות הקרקע והמים שהיו זמינות אז, עולה ששטחי העיבוד הללו התרכזו בעיקרם בצפון הנגב. נוכחותם בהיקפים אלה הייתה אמורה להיות אפוא בולטת למדי. נתונים אלה הנם רבי משמעות עבורנו. אילת מתייחס לנתוניו כאל היקף גדול יחסית של קרקע מעובדת בידי הבדווים. בעינינו הם מורים אף על יותר מכך. כנאמר לעיל, על מנת להגיע להיקף כזה היה דרוש לדעתנו תהליך ארוך והדרגתי שהיה חייב להתחיל עוד זמן רב קודם לכן. בן דור (1991) אמנם משער שתקיקת חוק הקרקעות העות מאני ב 1858 היא שהאיצה את תהליך המעבר לחקלאות. אך דווקא מחקר אתר שלו(בן דוד ואוריון, 1990) מאלף במיוחד לטיעוננו. במחקר זה הוא מתאר את שבטי 35
אבינועם מאיר אל עזאזמה ואת תהליך המעבר שלהם לחקלאות החל מאמצע המאה ה 19. בני מטה העזאזמה הגיעו אל הנגב מסיני, סמוך לאחר תחילת המאה ה 19. הטריטוריה של מטה זה, שהלכה והתגבשה אז, השתרעה בעיקרה באזור רמת הנגב והר הנגב(אזור ירוחם רמת חובב דהיום ודרומה ומערבה משם)(בר צבי ובן דוד, 1978). נוכהותם של שבטי העזאזמה במדבר אז, מפריכה את עדותו של פאלמר דלעיל מ 1870 לגבי אזור צפון הנגב, כסף המדבר הגדול והנורא. המיוחד במטה שבטי אל עזאזמה טמון בהיותו מן האחרונים מבין שבטי הבדווים שהגיעו אל הנגב. מתמיד נהשב מטה זה לנווד ולשולי ביותר, ולכן גם הפתות מפותח מביניהם(ברסלבסקי, 1946). התנאים הסביבתיים(קרקע ומשקעים) בטריטוריה שלהם היו והנם הנחותים ביותר מבין כל שבטי הבדווים בנגב. אך כפי שמתארים זאת בן דוד ואוריון, כבר בשלב מוקדם יחסית של התנחלותם בנגב, והרף התנאים המגבילים, הם החלו את תהליך אימוץ וסיגול החקלאות אל תרבותם, שכפי שנאמר, לא הייתה זרה לה כלל. הדעת נותנת, על כן, שאם כך היו אז פני הדברים אצלם, קרוב לוודאי שהחקלאות כבר צעדה צעדים מתקדמים יחסית בקרב בדוויי הנגב הצפוניים יותר, אלה ששכנו באזורים צחיחים פחות. מתוך הידוע כיום על תהליכי דיפוזיה מרחבית של תופעות תרבותיות, כגון חקלאות או טכנולוגיות חקלאיות הדשות, כאלה הן נסיבות בשלות של תהליך התמסרות והשתרשות של תופעה בקרב הברה כלשהי( 1981.(Brown, בנסיבות כאלה, החידוש בקרב אוכלוסיית המקור יכול להיות מרשים ומשכנע דיו כלפי האוכלוסייה השכנה, שהיא גם (כדוגמת שבטי העזאזמה דאז) דלת אמצעים ובלתי מפותחת באופן יתסי לשאר תלקי אותח חברה. בתנאים כאלה היא תהיה מוכנה ליטול על עצמה את הסיכון שבאימוץ עיבוד קרקע, ולשלבו בכלכלת המרעה ביתר שאת, על כל הכרוך בכך מבחינה כלכלית וחברתית. אין לכן מנוס מלהסיק שאין זח בלתי נמנע לחלוטין שבעת חקיקת הוק הקרקעות העות מאני ב 1858 הייתה כבר החקלאות מציאות מוכרת למדי בקרב בדוויי הנגב. מציאות זו הייתה אמנם בעלת אופי של הקלאות טלאים בלתי רציפה מבחינה מרחבית ועתית, אך יש לראותה מן הזווית הנכונה: אופן עיבוד הקרקע היה חקלאות לכל דבר המניבה יבולי דגנים (בעיקר שעורה). יבולים אלה, כפי שהראה בן דוד, אף יהפכו בחלקם למסחריים ולמטרת ייצוא לאירופה לתעשיית הבירה (1989.(Ben David, עקב הנסיבות הסביבתיות אקולוגיות, אופן עיבוד הקרקע לא היה היוצא מן הכלל בנגב ולא חריג הקלאי, אלא דווקא הכלל והנורמלי אצל תושביו דאז. 36
בחינה אלטרנטיבית של שורשי הקונפליקט הקרקעי בנגב בין הממשלה לבדווים מכיוון שכך היה אופי הדברים על פי הדרך האלטרנטיבית שבה אנו מציעים לראותם, יש בהחלט מקום לטעון כאן שחוק הקרקעות העות מאני, שנחקק עבור כל הלקי האימפריה, אמנם אמור היה לממש את שאיפת חממשל לעודד פיתוח באמצעות הפרטת ההחזקה בקרקע, לאור הדגם האירופי של התקופה. אך במקביל ניתן גם לשער שהוא שירת היטב את האינטרסים של האימפריה בנגב אל מול התפתהות החקלאות בקרב הבדווים. הנסיבות הגיאו פוליטיות הסובבות דאז עשויות לתמוך בכך. אין זה בלתי סביר לטעון שהשלטון העות מאני עלול היה דווקא לחשוש מפני התפתתות תקלאית זו של הבדווים. החשש עשוי היה לצמוה במיוהד לנוכה כריית תעלת סואץ, שתהליך בחינת היתכנותה החל כבר בסוף שנות הארבעים של המאה, והענקת הזיכיון לה ותחילת כרייתח שהחלה ב 1856, וכן לנוכח התהזקות השפעת המעצמות האירופיות באזור שנבעה מכך. בתנאים אלה, התעצמותה הכלכלית של האוכלוסייה הבדווית, שבדומה לחברות נוודים רועים רבות ידועה בנטיותיה העצמאיות והצנטריפוגליות (1997,(Meir, עלולה הייתה למנוע את חיזוק אחיזתו של השלטון העות מאני בנגב או לפחות 11m n מעלביע 777/77 niwplßl על *77/7777 77////77/7J onpmw בםעש שוטח 77/7/0/7 mmw 77177,n'WD'nn!pom nrnmi חושבי 1 מז 7xm! 7M/77 לאיים עליו. פעולות שלטוניות אחרות של העות מאנים באזור הנגב בשני העשורים שלאחר מכן, ואשר נתבררו רק בשנים. לאחרונה, כולל הקמת עשרה יישובי קבע לבדווים בנגב המערבי(גזית, 2005,2000), תומכות בכך. אם אכן השערתנו זו נכונה, הרי שיש בכך כדי לחזק את טיעוננו לעיל בדבר כפיית מערכת חוקים על ידי השלטון על האוכלוסייה המקומית לצורך מימוש האינטרסים המדיניים שלו, תוך דחיית האינטרסים הקיומיים של הברה זו וביטולם. הבעלות על הקרקע. נושא זה הוא בעל משמעות חשובה לאין ערוך. כאמור, בקביעת הקריטריונים להגדרתה של קרקע כמוואת התעלם השלטון העות מאני מן האופן הייחודי של שימוש בקרקע על ידי הבדווים. ברצוננו לטעון כאן שבנוסף לכך, התעלם השלטון, ואלה שבאו אחריו, גם מן המערכת הבדווית הפנימית של חלוקת הקרקע וקביעת הבעלות עליה שהתחילה להתפתח במאה ה 19. בהתפתחות תרבויות מוכר הנושא של תהליך הטריטוריאליזציח שעוברת חברה מסוימת שבה לטריטוריה הפרטית אין בהכרח חשיבות מיוחדת בעיני חבריה במובן של בעלות. 37
אבינועם מאיר משמעותו של התהליך בקצרה היא, שקבוצות או פרטים מעדיפים לעבור מן המצב הזה למצב שבו הם מתחמים את מקומם או אזורם כך שזה ייוחד מבחינת השימוש בו להם בלבד. התהליך מהווה שלב אבולוציוני חשוב לקראת היווצרות בעלות פרטית על קרקע(ראו למשל,.(Sack, 1986 בדוויי הנגב אכן עברו תהליך כזה תוך כדי התקבעותם והתרחקותם מן הדומיננטיות של רעיית צאן בכלכלתם (מאיר, 1994). התהליך, בצורתו הפשוטה ביותר, התל כבר במתצית הראשונה של המאה ה 19. הוא צבר תאוצה בהמשכה, עם תחילתו של תהליך תשוב מאוד, והוא הפרטת הקרקע השבטית והעברתה לידיהם של בני השבט, בין אם לידיים משפחתיות או לידיים בודדות. ראוי לציין שעוד קודם לכן הבדווים בנגב ובסיני פיתהו לעצמם מערכת של עקרונות המגדירים את הטריטוריה ברמה השבטית או רמת המטה, וזו כוללת אף הסכמים ביךשבטיים לתיחום הטריטוריות בין המטות השונים( 1986.(Stewart, עדויות לתהליכים אלה בקרב הבדווים מצויות למכביר. ברסלבםקי( 1946, 142) מציין שבעת עריכת מהקרו על הנגב בשנות הארבעים של המאה ה 20,...כל בדווי הוא אדון לאדמה מסויימת וקבועה משלו. אילת משתמש במונחי בעלות כאשר הוא מציין שבמפקד פלסטין ב 1931 נמנו בנגב קרוב ל 8,000 בעלי קרקע בדווים ועוד כ 2,000 אריסים (1958,130.(Elath, בהינתן גודל אוכלוסייה של כ 50,000 נפש באותן שנים (1931 Palestine, (Census of וכ 8,000 בתי אב, פירושו האפשרי של נתון זה הוא שלפחות מחצית מבתי האב הבדוויים באזור היו אז בסטטוס של בעלי קרקע. נתונים אלה עולים בקנה אחד עם הערכות לגבי שנים מוקדמות יותר, כפי שהציע גרוםמן( 2005 ). אך תיאור מאלף במיוחד עולה ממחקרם של קרסל, בן דוד ואבו רביע (1991, ראה גם, Rabia, 1991.(Kressel, Ben-David and Abu מחקר זה הוא ראשוני, חדשני, מקיף ומעמיק מאוד. הוא חושף בפירוט רב את תהליך הפרטת הקרקע, את התפתחות הבעלות הפרטית עליה ואת התהוות נוהלי מיסודה הפורמלי פנימי בקרב הבדווים החל מאמצע המאה ה 19 ועד היום. המחקר עוסק למעשה בנושא שעד פרסומו המידע לגביו היה מועט ביותר ומעטים אף טרחו לעסוק בו, ייתכן אולי שמתוך קבלת חוק קרקע מוואת כלשונו או השלמה עם צדקתו. ייתכן אף שעצם המניע לעריכתו היה טמון בקונפליקט שהתל להתברר בעשורים האהרונים בצורה הולכת ומהריפה בין החוק לבין המציאות שאותה הוא ניסה לשנות. כך או אהדת, מחקר זה הפך לציון דרך בולט שלא ניתן להתעלם ממנו בכל דיון על סוגיית התפתחות הבעלות על הקרקעות בקרב בדוויי הנגב. 38
בחינה אלטרנטיבית של שורשי הקונפליקט הקרקעי בנגב בין הממשלה לבדווים במחקרם, מציינים קרסל וחובריו בפירוט רב את השלבים השונים של התהליך(חלקם מופיעים גם במחקרם של בן דוד ואוריון, 1990). הם מתהילים מן השלב של חלוקת טריטוריית המרעה השבטית לשדות מזרע ליחידים בוואדיות, כמו גם חלוקתם של משאבי המים - בארות ובורות מים. בהמשך הם מתארים את תהליך הזחילה של חלוקה זו מקרקעות עידית (אלו בל עיצובו של המצויות בתהתית הוואדיות ששם מושקעות כמויות הסהף 7!מ 77 /ב חבדוו הרבות יותר ולשם גם מגיעים מי שיטפונות רבים יותר) חנובח ב 1 \ב אל קרקעות זיבורית(במעלה המדרונות), כל זאת כתהליך של הפרטת הקרקע השבטית. לאחר מכן הם עוברים ושילובו במ 77 /ב לתיאור התפתחות שיטות הסימון הסמויות והגלויות של חישךאל בחלק הנחלאות, שהועברו לידי הפרטים בני השבט. הם מציינים אעט\ךלי דוגמאות מאזור הר הנגב (אזור שדה בוקר ומצפה רמון ולבשם על דהיום) שמהן ניתן להשליך גם על אזורים צפוניים יותר. בהמשך המחקר הם דנים בהתפתהות מכירת אדמות, חשלבוחיו חישירוח משכון קרקעות, החכרה, הורשה וכר, ומערכת ההסכמים וחעקיכוח של וההסדרה הפנים שבטית שהתפתחה כדי לאפשר כל חוק חקךקעוח חשחיולאר. זאת. בתוך כל אלה משתלבים עקרונות של סדר פנימי ומערכת של חוקים וכללים שהפכו להיות הלכה מוצקה ביותר בנושא. קרסל וחובריו מציינים שהניצנים של תהליכים אלח חחלו בחלקם כבר במחצית הראשונה של המאה ה 19, ושתהליכים אלו הלכו והבשילו והתמסרו ככל שהזמן התקדם, עד עצם ימינו. כאן ראוי לדון בהיבט מסוים של תקפות טענות הבדווים לבעלות על קרקע. לעתים קרובות עולה על הפרק שאלה על היבט זה במסגרות משפטיות או ציבוריות ואקדמיות. באופן חוזר ונשנה מועלית טענה השוללת את טענת הבדווים לבעלות, והיא מבוססת על היעדר רישום הבעלות על הקרקע על שם בעליה הבדווים. אכן, שלטונות חמנדט הבריטי קראו ב 1921 לבדווים לבוא לבית הדין הקרקעי שהוקם במיוחד לצורך כך בבאר שבע ולרשום את אדמותיהם על מנת לזכות באישורי בעלות עליהן. הם אף קצבו לכך תקופה של מספר חודשים. אך רבים מן הבדווים החמיצו הזדמנות זו שזומנה לידיהם. באותם ימים היה עניין זה של קשר אדמיניסטרטיבי מצד הבדווים עם השלטון המרכזי והיחשפות אליו כרוך באקט תריג מאוד מבהינה תרבותית, וגם שלטונות המנדט הבריטי לא טרחו להתמיד במאמץ. אך מעטים טרחו לברר את הסיבות האמיתיות 39
אבינועם מאיר להימנעות זו מרישום הקרקעות. על פי טענת עארף אל עארף בשנות ה 30 (1937), הייתה זו הימנעות סתמית מרצון או מתשש להטלת מסים או פשוט מאי ידיעה או הזנהה וחוסר אכפתיות. אך קרםל ותובריו( 1991 ) וגם אילת (1958 (Elath, טוענים שההיענות למעשה נמנעה מהם באמצעי חפחדה על ידי השייח ים שלהם עצמם. לנוכה ביקוש הולך וגובר לקרקעות אלה מצד אפנדים מעזה, ועסקאות קרקע רבות עמם, חמדו חשייח ים את הקרקעות הללו שהלכו והופרטו ועמדו להישמט בכך משליטתם. מכאן ניתן לשער שאין זה בלתי נמנע שבדווים רבים היו אכן רושמים את הבעלות על קרקעותיהם אילו ניתן הדבר בידיהם, כפי שאכן הצליחו לעשות זאת לא מעטים מביניהם(שילוני, 2005). מתוך דברים אלה ניתן להסיק את המסקנה הבאה: אין זה בלתי נמנע שכבר בתקופת תקיקת הוק הקרקעות היו יכולים השלטונות העות מאניים לדעת על תחילתו של תהליך הפרטת הקרקעות הפנימית, אך בחרו להתעלם ממנו. העמקתו של התהליך במחצית השנייה של המאה ה 19 לא זכתה אף היא לתגובה הולמת מצדם. הזדמנויות נוספות שזומנו בידי הממשלות הבאות לתקן את המעוות, לא נוצלו עד תומן. אלו בחרו לאמץ את החוק כפשוטו, חרף המציאות הבולטת בשטח כפי שזו תוארה לעיל וכפי שהלכה והתבררה באופן גובר והולך אף לשלטונות עצמם. האירוניה הרבה שבדבר היא שמדינת ישראל, כפי שקרםל וחובריו מראים, דווקא מכירה לעתים בעניין הבעלות(גם במקרים של היעדר מסמכים רשמיים מתאימים). הכרה זו באה לידי ביטוי במספר צורות: בצורה עקיפה (כגון במקרה שבו נמנעה המדינה מהתערבות בפרשה סבוכה מסוימת של סכסוך בין שני צדדים בדווים שתבעו שניהם בעלות לחלקת קרקע מסוימת), ובצורה ישירה יותר כפי שראינו לעיל(כאשר המדינה מכירה בחזקת הבדווים על מקרקעין שהם טוענים לבעלות עליהם אך ורק כאשר הם מוכנים להתפנות מהם, ואז הם גם יזכו בפיצוי מן המדינה, או במקרים של רישום קרקעות בנגב שנקנו מן הבדווים על ידי שליחי הקק ל בשנות השלושים והארבעים). הסוגיה היישובית. גם מן חבחינה הזו ראוי להתבונן בדברים מן הזווית המתאימה. מבחינת אורח ההיים היישובי, ובמובנו הבסיסי ביותר, בן דור ואוריון( 1990 ) ובר צבי ובן דוד (1978) מראים כיצד פיתחו לעצמם הבדווים כבר במאה ה 19, סמוך לאחר התבססותם בנגב, אתרי קבע חלופיים למגורי קיץ ולמגורי חורף בתוך טריטוריה מוגדרת כלשהי שלהם באזור זה. אתרים אלה נקבעו בהתאם לצורכי רעיית חצאן בסביבות שונות בכל עונה, וסביבם הוגדרה פעילות המרעה. כלומר, אלה היו נקודות בסים קבועות שהיו גם 40